http://byfeed.livejournal.com/ מכאן ומכאן - LiveJournal.com Sun, 25 Apr 2004 18:33:40 GMT LiveJournal / LiveJournal.com byfeed personal http://byfeed.livejournal.com/2627.html Sun, 25 Apr 2004 18:33:40 GMT http://byfeed.livejournal.com/2627.html <div dir="rtl" align="right">לנוכח הצטננותי המצערת, הנה שלושה שירי זה"ב (סונטות) עוקצניים של י"ל גורדון:<br /><br /><table width="70%" align="center" dir="rtl" align="center"><tr><td><b>ה. המגפה נעצרה</b><br /><br /> הֵילִילוּ, הָרוֹפְאִים, עֶזְרָה בַּקֵּשׁוּ:<br />הָחֳלִי-רָע חָלָה נֶאֱסַף אֶל עַמֵּיהוּ!<br />הַרְבּוּ נָא צֳרִי, הַצִּילוּ חַיֵּיהוּ,<br />פֶּן יֶחֱרַב מַעְיַנְכֶם, פֶּן תִּוָּרֵשׁוּ.<br /> <br />הַס! הַחֲלִיפוּ תִּקְוָה, אַל תִּוָּאֵשׁוּ.<br />הֵן עוֹד חַי הַמָּוֶת עוֹד כָּל חֵילֵהוּ<br />עִמּוֹ, הָרוֹפְאִים, לַקָּצִיר תֵּצֵאוּ<br />וּבִשְׂדֵה הָרְפָאִים שִׁבֳּלִים לַקֵּשׁוּ.<br /><br />אַךְ הָהּ מַה-תַּעֲשׂוּ אָז–עֵת יוֹם יַגִּיעַ<br />וִיבֻלַּע הַמָּוֶת, יָמוּת לָנֶצַח<br />וּצְבָאָיו עִמּוֹ כָּל חֳלִי כָּל רֶצַח–<br /><br />אָן תִּקְחוּ אָז כֶּסֶף נַפְשְׁכֶם הַשְׂבִּיעַ?<br />אָן סוּס וָרֶכֶב, אָן לֶחֶם תִּמְצָאוּ?<br />הֵן מֵאֵין מָוֶת בָּרָעָב תִּגְוָעוּ!<br /><br /><br /><br /><br /></td></tr><tr><td><b>ו. רוֹפְאִים וּרְפָאִים</b><br /><br />מַדּוּעַ זֶה נִגָּרַע מִכָּל גֶּבֶר<br />–דִּבְּרוּ הָרוֹפְאִים לָאֵל וַיִּתְאוֹנֵנוּ–<br />הֵמָּה פָּעֳלֵיהֶם לַחַיִּים יִתֵּנוּ,<br />נַחְנוּ רַק נִיגַע לַמָּוֶת וָשֶׁבֶר.<br /><br />לָהֶם יֵשׁ שֵׁם עוֹלָם אַחֲרִית וָשֵׂבֶר<br />וַאֲנַחְנוּ בַּחֹשֶׁךְ נִתְכַּס וּשְׁמֵנוּ,<br />לוּ גַּם כַּנְּפִילִים נַפְלִיאָה מַעֲשֵׂינוּ,<br />הַיְסֻפַּר מֵהֶם בַּאֲבַדּוֹן וָקֶבֶר?<br /><br />–צָדְקוּ דִּבְרֵיכֵם–הָאֱלֹהִים עָנָמוֹ–<br />וַאֲנִי לֹא אֶעֱשׁוֹק כָּל שִׁלּוּם וָשֶׂכֶר<br />וּלְכָל עֲמַל אִישׁ כַּגְמוּל אֲשַׁלֵּמָה:<br /><br />מִן הוּא וָהָלְאָה לַמֵּתִים כֻּלָּמוֹ<br />יִקְרְאוּ: "הָרְפָאִים", לִהְיוֹת לָכֶם זֵכֶר<br />לָדַעַת כִּי פֹעַל "הָרוֹפְאִים" הֵמָּה.<br /><br /><br /><br /></td></tr><tr><td><b>ז. נִקְמַת הָרוֹפֵא</b><br /><br /> הַמְשׁוֹרֵר חָלָה מִכָּתֹב וָשֶׁבֶת,<br />כִּי סוּס הָרוּחַ תָּמִיד הִרְכִּיבָהוּ<br />אֶל עוֹלָם הָאֲצִילוּת לִנְוֵה מַחֲשֶׁבֶת,<br />בִּקְשִׁי דַבַּשְׁתּוֹ בַּטְּחֹרִים הִכָּהוּ.<br /><br />"מַהֲרוּ הָרוֹפֵא!"–הוֹי רַעְיוֹן עַצֶּבֶת!<br />הֶן-הוּא לָעַג לוֹ וּבְשִׁירָיו כִּנָּהוּ<br />"רוֹפֵא אֱלִיל, בֶּן-מֶשֶׁק בֵּית הַמָּוֶת",<br />עַתָּה אֶל אִמְרֵי פִיו עֵינָיו יִכְמָהוּ.<br /> <br />הָרוֹפֵא בָּא וַיִּקֹּם שִׁבְעָתַיִם<br />בַּמְשׁוֹרֵר הַשּׁוֹתֶה לַעַג כַּמָּיִם:<br />מֵעֲצָתִי זֹאת אַל תֵּט, כִּי הִיא חַיֶּיךָ!<br /><br />חֲתֹם סֵפֶר וָעֵט וּכְלָא הָרוּחַ,<br />בָּטֵל כָּל הַיּוֹם בַּשָּׂדֶה תָּשׂוּחַ,<br />וּכְתוֹב שִׁירִים אַל תּוֹסִיף כָּל יָמֶיךָ.<br /><br /></td></tr></table><br /><br /><a href="http://benyehuda.org/yalag">עוד יל"ג באתר הפרויקט</a></div> http://byfeed.livejournal.com/2627.html public http://byfeed.livejournal.com/2305.html Thu, 01 Apr 2004 19:44:13 GMT http://byfeed.livejournal.com/2305.html <div dir="rtl" align="center" style="margin-right: 100px; margin-left: 100px; font-family: arial; font-size: 14pt;"><b><font face="arial" size="4">מסעות בנימין השלישי</b><br><br><font size="-1">מאת <a href="http://benyehuda.org/mos/" target="_blank"><i><b>מנדלי מוכר-ספרים</b></i></a></font></div> <br /><div dir="rtl" align="center" style="margin-right: 100px; margin-left: 100px; margin-bottom: 10px; line-height: 1.4; font-family: arial; font-size: 9pt;">(1917–1836)</div> <br /><div dir="rtl" align="center" style="margin-right: 100px; margin-left: 100px; margin-bottom: 10px; line-height: 1.4; font-family: arial; font-size: 12pt;">פרק ראשון<br /><b>מי הוא זה בנימין, איזהו מקומו ואיזה הדרך עבר עליו הרוח לנסוע למרחקים</b></div><br /><div dir="rtl" align="justify" style="margin-right: 100px; margin-left: 100px; margin-bottom: 10px; line-height: 1.4; font-family: arial; font-size: 10pt;"><br />"כל ימי – כך מספר בנימין השלישי בעצמו – כל ימי נתגדלתי בק"ק בטלון, דמתקריא טונוידיבקה, בה היתה הורתי ולידתי, בה למדתי ודעה קניתי, ובה נשאתי, למזל-טוב, את זוגתי הצנועה מרת זלדה תחיה." בטלון היא עיר קטנה באחד המקומות הנשכחים מרגל אדם, ודבר אין לה כמעט עם הישוב, וכשיזדמן לשם פעמים אחד מעוברי-דרך, משגיחים לו מן החלונות ומציצים מן החרכים, משתוממים ומשתאים: מי הוא זה ומאין זה, מה לו פה ומי לו פה, ולמה נתכוון בביאתו? מפני שביאה בעלמא בלא כלום אי אפשר, וכי לחנם נושא אדם את רגליו והולך ובא על לא דבר! מסתמא יש דברים בגו, ואין המקרה הזה אומר אלא דרשני – הבה נתחכמה לו!... והנה המולה וקול דברים ובטלונים נאספים – זה בא בחכמתו וזה בבקיאותו בהויות-העולם, ולהשערות וסברות אין קץ. ישישים עומדים ומספרים לדוגמא מעשה בפלוני ופלוני שנזדמנו לקק"ם בשנם כך וכך. מנבלים את פיהם במילי-דבדיחותא, שהשתיקה יפה להן. הגברים מחזיקים איש בפאת-זקנו ומשחקים; זקנות עושות עצמן כועסות וגוערות בהלצנים בנזיפה וגיחוך כאחד; נשים צעירות משפילות ראשן, יד לפה ושוחקות בתרועה. השיחה בענין זה מתגלגלת מבית לבית, ככדור של שלג, ובדרך הלוכה היא מתגדלת יותר ויותר עד שהיא מתגלגלת ובאה ללשכת אחורי התנור בבית-המדרש, לאותו מקום שהוא מקלט לכל מיני שיחות וסודות בעסקי משפחה, במילי-דשמיא ובמילי-דעלמא – בעניני המדינות, בשומת עשרו של קורח ורכושו של רוטשילד ושאר הנגידים המפורסמים, ובספורי-מעשיות על עשרת השבטים ועל "היהודים האדמונים" וכיוצא בהם – ושם יעיין בהם ועד מיוחד של בטלנים יהודים בעלי-צורה, שמפקירים נשיהם ובניהם ועוסקים בכל הענינים הללו באמת ואמונה, שלא על מנת לקבל שכר על טרחם ועמלם אפילו פרוטה אחת. מלשכת אותו בית-דין של מטה הענינים הולכים פעמים ועולים לבית-דין של מעלה על האיצטבא העליונה בבית-המרחץ ונחתכים שם במותב פני העיר ובעלי-הבתים החשובים. התוגר כמעט שלא היה נפגע פעם אחת בישיבה של מעלה זו, ואלמלא פרקליטים אחדים שהיו לו שם אותה שעה מי יודע מה היה בסופו, ורוטשילד העלוב אף הוא כמעט שלא הפסיד בענין רע ממון הרבה, כדי עשרה או עשרים מיליון, ונעשה נס ונתגברה החמימות על האיצטבא העליונה בהיסח-הדעת והיתה שעת רצון לזכות אותו בריווח מרובה של אלפי-אלפים אדומים בבת-אחת!<br /><a name="cutid1"></a><br />ובעצמם בני העיר בטלון רובם ככלם אביונים גדולים וקבצנים נוראים, לא עליכם, אבל הכל מודים שהם אביונים שמחים, קבצנים טובי-לב, ובעלי-בטחון משונים. כשאתה שואל את הבטלוני: רבי יהודי, במה אתה עוסק וממה אתה ניזון? הוא עומד מבולבל ואינו יודע מה להשיב. ולאחר שנתישבה דעתו עליו הוא משיב לך בגמגום כהאי לישנא: <br /><br />– ניזון, ממה אני ניזון, למשל? הבל הבלים! יש אלהים, אומר אני לך, למשל, היושב וזן את כל בריותיו בטובו הגדול. מזון לא חסר ואל יחסר לנו, אומר אני לך, למשל. <br /><br />– אף על פי כן עסקך במה? איזו אומנות או פרנסה מן הפרנסות בידיך?<br /><br />– יהי שם ה' מבורך. אני, כשם שאני לפניך בקומתי וצביוני, למשל, מתנה טובה יש לי מאת השם יתברך: פרקי נאה וקולי נעים! והריני עובר לפני התבה ומתפלל מוספים בימים הנוראים באחת העירות בסביבה זו. מוהל אומן אני ונוקד מצות, שאין דוגמתי בעולם, ופעמים מזווג זווגים מזווג אני, גם אחוזת-עולם לי – כמו שאתה רואה אותי, למשל – מקום לשבתי בבית הכנסת. אגב יש עמי בביתי – יהא נא הדבר כמוס עמנו – מעט משקה, למשל, יי"ש למכירה, שממשיך לי שפע פורתא, גם עז חולבת לי, את תשלט בה עינא בישא, ואף היא תשפיע לי מעט מדדיה, וגם יש גואל קרוב לי בסביבה זו, איש אמיד ואדם חשוב, ואף הוא חונן ונותן, באונס או ברצון, וחוזר ונותן בשעת הדחק. וחוץ לזה אני אומר לך, למשל, הבורא יתברך שמו הוא אב הרחמים וישראל רחמנים בני רחמנים, אומר אני לך, למשל, ומה יתאונן אדם חי?...<br /><br />אף על זה ראויים הבטלונים לשבח, שהם שמחים בחלקם ואינם מן המהדרין כל כך באכילה ובהלבשה. אפילו אם הקפוטה של שבת, למשל, קרועה ומדולדלת ושוליה מזוהמים בטיט – אין חוששין לכך, העיקר שהיא בגד משי ומבהקת, ואם היא נעשית ככברה קרעים-קרעים בכמה מקומות והעור מציץ בהם, מה איכפת לנו, ולמאי נפקא מינה? מי פתי יעמד ויסתכל בזה? ולא יהא זה כ"פיאַעטס" – במה גרע כחו של עור-הגוף מעקבות מגולין, וכי תפוח-עקבו של אדם לאו עור ובשר הוא? פת קיבר ותבשיל של גריסין למי שיש לו – סעודה מספקת וטובה היא, ואין צורך לומר "חלה" של סולת נקיה עם צלי "רוסילפלייש" בערב-שבת, למי שזוכה לכך, זהוא ודאי מאכל מלכים, שאין בעולם יפה ממנו. וכשאתה עומד לפניהם ומספר, למשל, בשאר מטעמים ומיני מזונות, מלבד דגים ורוטב וצלי-קדירה ולפת, הרי דבריך נראים להם תמוהים ומשונים, וכל אחד מלגלג ואומר בדברי-חידודין כאלו אתה שוטה ומשטה בהם בדברי-הבאי – עורבא פרח, כוי פרח באויר והטיל ביצה! חרוב שניטל לברכה בחמשה עשר בשבט, זהו אצלם המשובח בפירות הארץ, שאין כיוצא בו. כיון שרואים אותו – זכר ארץ-ישראל לפניהם בא, מסתכלים ומסתכלים בו ונאנחים, עיניהם ליה ואומרים: הוי, ותוליכנו, אבינו אב הרחמן, קוממיות – קוממיות בכל דקדוקיה וכונותיה, לארצנו – שהחרובין מאכל עזים שם... ומעשה אדם מישראל, שהביא פעם אחת למקומנו תמר, ויהי לפלא, והיו כל בני העיר, למקטנם ועד גדולם, רצים לראותו. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה! אטו מילתא זוטרתא היא, זה התמר הרי הוא מארץ-ישראל!... הביטו לו – וארץ-ישראל נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה כותל-מערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי-טבריא! הנה עולים על הר-הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלא חפנים מעפר הארץ!... אוי, אוי, היו נאנחים, ועיניהם מקור דמעה.<br /><br />"אותה שעה – כך מספר בנימין – היו כל הבטלונים רואים את עצמם כאלו הם בארץ-ישראל ומרבים לספר בביאת הגואל. נמנו וגמרו, שיום הששי להקדוש ברוך-הוא לאחר חצות הרי זה בא! שוב היה מעשה בשוטר העיר, שבא מקרוב על משמרתו, והיה נוהג שררה על הצבור ביד רמה: הביט און ב"ירמולקות" של שני יהודים ופרע את ראשם; יהודי אחד נעשה על ידו קצוץ-פאה; בני-אדם כשרים, שהמנוול משכם לאותם המבואות... בחצי הלילה, נלכדו בידו, בדקם ומצא את כתבי-תעודתם פסולים; עזו של יהודי אחר נתפסה בגזרתו על שקפצה ואכלה גג של תבן חדש – ובשעת הדחק הזו עמדה כנסת הגדולה של הבטלונים בבית-המדרש ודחקה את הקץ, ובאה בטענה ואמרה: עד מתי, רבונו-של-עולם, יהא שר של ישמעאל שולט בעולם? ומתוך כך באו לידי דברי-שיחה על עשרת השבטים ואמרו: מה טוב חלקם ומה נעים גורלם שם, באותם המקומות הרחוקים – שם, שם... גם את היהודים האדמונים, את בני-משה, לקחו והעלו על הבמה והפליגו לספר במעשי תקפם וגבורתם. ממילא מובן, שגם אלדד הדני היה זכור לטוב. באותה שעה נכנס בי הרוח ועורר התשוקה לנסיעתי, שהיתה הולכת ומתגברת בי מיום ליום".<br /><br />לשעבר היה בנימין מצומצם בעולמו, כאפרוח זה בתוך הביצה, או כתולעת זו שקובעת דירתה בתוך החזרת. כסבור היה שמחוץ לתחומה של בטלון הוא סוף העולם, ואין חיים טובים ונעימים כמו במקומו.<br /><br />"סבור הייתי – כך בנימין אומר באחד מספריו – שאין ראוי לו לאדם לבקש עושר וגדולה יותר ממה שיש לו להמוכסן בעירנו. אטו מילתא זוטרתא היא, דירה נאה כבית-דירתו וכלים נאים ככלי-תשמישו: מנורות נחשת ארבעה זוגות; מנורת המאור אחת ובעלת ששת קנים משוקדים, כפתור ונשר על ראשה; שתי קדרות נחשת וחמש מחבות נחשת; קערות בדיל מבהיקות, מסודרות שורות-שורות על מדף בירכתי הבית, ובלי גוזמא כתריסר כפות טמביק; שני גביעי כסף; הדס-כסף אחד; מנורה-לחנוכה אחת; אורלוגין עתיק כמין בצל בתוך שני נרתקין כסף תלוי בפתיל תכלת, משזר בזגוגיות דקיקות של גוונים משונים; שתי קפוטות לשבת, ועל כלם – שתי פרות ועגלת-בקר אחת מעוברת, שכרסה בין שניה, ועוד דברים הרבה שאין להם שיעור! סבור הייתי, שאין איש חכם ונבון כרבי אייזיק-דוד ברבי אהרן-יוסילס; הרי עליו אומרים, שבנערותו היתה לו ידיעה בחכמת-התשבורת, חכמה זו שלאו כל אדם משלנו, ואפילו מגדולי הסוחרים והחנונים שבנו, זכו לה. ראוי היה רבי אייזיק-דוד להיות אחד משרי המדינות, היושבים ראשונה במלכות, אלא שאין מזל לישראל. סבור הייתי, מי בעל צורה, נאה דורש וקולו ערב, כמו חייקיל כבד-הפה שלנו, ומי הוא אסיא מומחה, מחיה מתים, כמו הרופא שלנו, שלמד, כפי השמועה, את חכמת הדוקטוריא אצל צועני אחד מחרטומי מצרים".<br /><br />כללו של דבר, חן המקום ויושביו היה גדול מאד על בנימין. אמת, בנימין היה עני וניזון בדוחק, הוא ואשתו ובני-ביתו היו מלובשים קרעים, אבל כלום עלתה דעתו של אדם הראשון ואשתו בגן-עדן להתבושש, שהם ערומים ויחפים? והנה באו ספורי-המעשיות הנפלאים הללו ביהודים האדמונים ובעשרת השבטים ונכנסו עמוק עמוק בלבו, ומאותה שעה ואילך צר לו המקום בעירו. נפשו היתה שוקקה ומתגעגעת לשם... לשם, למרחבי ארץ. לבו היה נושא את עצמו למרחקים, כתינוק זה שמתמשך בפישוט ידים כנגד הלבנה. לכאורה נראה, מה כחו של התמר, של השוטר ושל הירמולקי והפאה; ומה גבורתו של היהודי, שנלכד בחצי הלילה, ושל העז והגג של תבן? ובאמת אין אנו חייבים להודות על רוב מעשיו של בנימין אלא להם. הם העירו את רוחו ועל ידם נתגלגל הדבר שיצליח את העולם בנסיעתו הנפלאה. והרי כך אנו רואים כמה וכמה פעמים במנהגו של עולם, שמתוך סבות קלות – תולדות גדולות ונכבדות יוצאות ובאות לעולם: האכר זורע שדהו חטים, קצתן בעל-הרחים נוטל וטוחן קמח, קצתן נכנסת לבית-משרפות היין ותתגלגל ליי"ש, וקצת מן הקמח באה לידי גיטל המוזגת, והיא לשה ומגלגלת ומקטפת ועושה לביבות; מצורף לזה היו הצורים בשעתם כמה אלפים שנה קודם לכן ממציאים את הזכוכית, ועל ידי נעשו ובאו לעולם בקבוקים וכוסות – מכל הסבות הקלות האלה ביחד קפצו ובאו אצלנו בעירות הרבה אלו ראשי הקהל הברורים ומיני בעלי הנפש היפה המשונים. אפשר שניצוץ של נוסע היה בטבע של בנימין מתחילת ברייתו, אבל ניצוץ זה היה עומם ונעלם, אלמלי המסבות והמאורעות של אותו הזמן לא היו מפיחין בו. ואפילו אם הניצוץ הזה לא היה כבה לגמרי, הרי על-כל-פנים, אילולי אותם הסבות האמורות, לא היה בכחו אלא כדי לעשות את בנימין למוליך ומביא מים במקומו, או לכל היותר לעשותו בעל עגלה. הרבה בעלי-עגלות ומשמשיהם אנו רואים בעולם, שהיו מסוגלים להיות בעלי-מסעות מעין אלה הנודדים ומחזירים עתה בתפוצות ישראל. אבל... אין זה מעניני.<br /><br />וכיון שנתן בנימין דעתו על הנסיעה היה שוקד בהתמדה יתרה על מסעותיו של רבה בר-בר-חנה בים ובמדבר ומעמיק בהם בכל נפשו. אף זכה לקבלת הספר "אלדד הדני", והספר "מסעות בנימין", שנסע לסוף העולם שבע מאות שנה קודם לזמננו, והספר "שבחי ירושלים" עם הוספות, והספר "צל עולם", הכולל כל שבע חכמות בשבעה דפים קטנים – מדבר על הבריות הנוראות והמשונות ומספר חדושים ונפלאות שבכל העולם. הספרים האלה הם שפקחו את עיניו ועשו אותו למין בריה חדשה, פשוטו כמשמעו.<br /><br />"מן הנוראות והנפלאות שבהם – כך אומר בנימין בספרו – היה לבי מתפעל ומשתומם מאד מאד. אנא רבונו-של-עולם! הייתי קורא ומפיל תחנתי לפני השם יתברך מרוב התפעלות, הושיעה נא, ואראה בעיני גם מקצת מן המקצת של הנפלאות הרבות האלה. לבי היה שואף לקצוי ארץ וראשי מהלך על כנפי רוח – רחוק רחוק"...<br /><br />מאותה שעה היה צר לו באמת המקום בבטלון, וגמר בדעתו להתחמק ולצאת משם בכל מאמצי כחו, כאפרוח זה שמתחיל מנקר ופורץ עליו פרץ ויוצא מתוך הביצה לאויר העולם.</font></div> http://byfeed.livejournal.com/2305.html public http://byfeed.livejournal.com/2227.html Thu, 18 Mar 2004 22:54:22 GMT http://byfeed.livejournal.com/2227.html <div dir="rtl" align="center" style="margin-right: 100px; margin-left: 100px; font-family: arial; font-size: 14pt;"><b><font face="arial" size="4">מסעות בנימין השלישי<br>[הקדמה]</b><br><br><font size="-1">מאת <a href="http://benyehuda.org/mos/" target="_blank"><i><b>מנדלי מוכר-ספרים</b></i></a></font></div> <br /><div dir="rtl" align="center" style="margin-right: 100px; margin-left: 100px; margin-bottom: 10px; line-height: 1.4; font-family: arial; font-size: 9pt;">(1917–1836)</div> <br /><div dir="rtl" align="justify" style="margin-right: 100px; margin-left: 100px; margin-bottom: 10px; line-height: 1.4; font-family: arial; font-size: 10pt;">אמר מנדלי מוכר-ספרים:<br /><br />יתברך הבורא וישתבח היוצר, שהוא מנהיג את הגלגלים בעולמות העליונים ואת בריותיו בעולם התחתון ומבין לכל הליכותיהם. אין לך עשב שאין לו מלאך, שמכהו ואומר לו: "גדל!" ואם עשב כך, קל-וחומר בן-אדם, וקל-וחומר בן-בנו של קל-וחומר אדם מישראל. אין הדיוט קופץ בראש, אין שוטה נעשה פלא-יועץ, ואין עם-הארץ – חסיד ובור – משכיל אצלנו, אלא עד שכל אחד ואחד מהם המלאך שלו מכהו וכופאו להיות מה שהוא. אף קבצנינו, ארחי-פרחי שלנו, מלאכי-השרת מכים אותם ואומרים להם: "פרו-ורבו, קבצנים! בית-יעקב, לכו – וחזרו על הפתחים!"...<br /><br />כל זה לא אמרתי אלא בשביל לספר לכם, רבותי, מעשה באדם מישראל, שהרים רגליו והלך על פי הדיבור למדינות-הים ואיים רחוקים מעבר להרי-חושך ועשה לו במסעיו שם גדול בכל עמי-הארץ.<br /><br />כל כתבי-העתים בלשונות בריטניה ואשכנז היו מרבים לספר בשנה שעברה את החדושים והנוראות שנתגלו על ידי בנימין, יהודי פולני, בדרך נסיעתו הנפלאה למדינות המזרח. תמה, תמה! קראו, הנהיה כדבר הזה או הנשמע כמוהו – אחד היהודים, בריה קלה זו, שאין בידו כלום, לא כלי-זין ולא מכונות וכלי-אומנות אלא טליתו ותפליו ותרמילו על שכמו בלבד, יזכה לעלות ברגל לאותם המקומות, שאפילו תיירים בריטניים מהגדולים והמפורסמים שבהם לא הגיעו לשם מימיהם!... וכתבי-העתים בישראל שמחו על השמועה הזו כמוצא שלל רב ומקום היה להם להתגדר בו כל ימות השנה. יצאו ומנו את כל החכמים שקמו בישראל מזמן אדם הראשון עד ימינו אלה, הוציאו במספר צבא הנוסעים, מן הנוסע בנימין הראשון, בימים ההם, לפני שבע מאות שנה, ועד בנימין השני עם כל המון הנוסעים עתה בזמן הזה, ובכדי להפליג גדולתו של בנימין זה, בטלו אגב, כנהוג, את כל שאר חבריו כעפרא דארעא ואמרו: אין אלו אלא כנופיא של נודדים בטלנים, שכל עיקר נסיעתם הוא לחזור על הפתחים, וכקוף בפני אדם בפני בנימין שלנו, בפני בנימין השלישי, הנוסע האמיתי הזה. המליצו עליו ועל הספרים, הכּוללים ספורי מסעותיו, במקרא הידוע: "לא בא כבושם הזה", ואמרו פה אחד: "ברוך יהא מי שידבנו לבו להעתיק את האוצר הנחמד של מסעות בנימין, הנמצא בכל לשונות הגוים, גם ללשון קדשנו. תזכה נא גם נפשם השוקקה של אחינו היהודים לטעום מעט מיערת-הדבש, ההולך ממקור ישראל, ותאורנה עיניהם".<br /><br />ואני מנדלי, שכל כונתי תמיד להועיל לאחינו בני ישראל כפי מעוט כחי, לא יכלתי לכבוש את רוחי ואמרתי: עד שאחינו הסופרים, אשר קטנם עבה ממתני, יתעוררו מתרדמתם להעתיק את כל ספורי מסעות בנימין מתחלתם ועד סופם ולזכות בהם את ישראל, אשתדל להדפיס מהם לפי שעה קצור המסעות. ובכן אזרתי כגבר חלצי ויגעתי, אף על פי שזקנה קפצה עלי ותש כחי, לא עליכם, להוציא מתוך אותו האוצר הגדול ענינים טובים ומועילים לבני ישראל ולספר אותם בלשוני, על פי דרכי. הייתי מרגיש בנפשי כאלו רוח ממרום כופאני, מכה ואומר: "הקיצה, מנדלי, צא צא מאחורי התנור! לך ומלא חפניך בשמים מאוצרות בנימין ועשה מהם מטעמים לאחיך, כאשר אהבה נפשם!" ובעזרת הנותן ליעף כח קמתי ויצאתי והכינותי מטעמים, והריני משים אותם פה לפניכם. אכלו, רבותי, וישישו בני-מעיכם!</font></div> http://byfeed.livejournal.com/2227.html public http://byfeed.livejournal.com/1944.html Mon, 08 Mar 2004 21:36:01 GMT http://byfeed.livejournal.com/1944.html <div dir="rtl" align="center" style="margin-right: 100px; margin-left: 100px; font-family: arial; font-size: 14pt;"><b><font face="arial" size="4">וְלֵב נָבוּב</b><br><font size="-1">מאת <a href="http://benyehuda.org/rashbag/" target="_blank"><i><b>שלמה אבן גבירול</b></i></a></font></div> <br /><div dir="rtl" align="center" style="margin-right: 100px; margin-left: 100px; margin-bottom: 10px; line-height: 1.4; font-family: arial; font-size: 9pt;">(1058–1021)</div><br /><div dir="rtl" align="justify" style="margin-right: 100px; margin-left: 100px; margin-bottom: 10px; line-height: 1.4; font-family: arial; font-size: 10pt;">וְלֵב נָבוּב וְתוּשִׁיָּה סְתוּמָה<br />וְגוּף נִרְאֶה וְנֶפֶשׁ נַעֲלָמָה,<br />וְאֶרֶץ שׁוֹחֲרֶיהָ יִמְצְאוּ רָע<br />וְלֹא שָׂשׂוֹן לְאָדָם בָּאֲדָמָה:<br />וְעֶבֶד יַהֲרֹג הַיּוֹם אֲדֹנָיו,<br />וְשִׁפְחָה יִסְּרָה מַלְכָּהּ, וְאָמָה,<br />וּבֵן יָקוּם עֲלֵי אָבִיו וְאִמּוֹ<br />וְכֵן הַבַּת בְאָבִיהָ וְאִמָּהּ.<br />יְדִידַי, רָאֲתָה עֵינִי בְּתֵבֵל,<br />אֲשֶׁר הַטּוֹב בְעֵינֵי כֹל – מְהוּמָה!<br />יְמֵי חַיֵּי אֱנוֹשׁ יִשָּׂא עֲמָלִים<br />וְיִשָּׂא אַחֲרִיתוֹ גוּשׁ וְרִמָּה.<br />וְתָשׁוּב הָאֲדָמָה לָאֲדָמָה<br />וָתַעַל הַנְּשָמָה לַנְּשָׁמָה.</font></div> http://byfeed.livejournal.com/1944.html public http://byfeed.livejournal.com/1402.html Fri, 27 Feb 2004 00:40:32 GMT http://byfeed.livejournal.com/1402.html <div dir="rtl" align="center" style="margin-right: 100px; margin-left: 100px; font-family: arial; font-size: 14pt;"><b><font face="arial" size="4">יונתן</b><br><font size="-1">מאת <a href="http://benyehuda.org/rachel/" target="_blank"><i><b>רחל בלובשטיין</b></i></a></font></div> <br /><div dir="rtl" align="center" style="margin-right: 100px; margin-left: 100px; margin-bottom: 10px; line-height: 1.4; font-family: arial; font-size: 9pt;">(1931–1890)</div> <br /><div dir="rtl" align="justify" style="margin-right: 100px; margin-left: 100px; margin-bottom: 10px; line-height: 1.4; font-family: arial; font-size: 9pt;"><br /><b>טָעֹם טָעַמְתִּי – – מְעַט דְּבַשׁ<br />&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;הִנְנִי אָמוּת<br /><br /><font size="1">(שמואל א', י"ד, מ"ג)</b></div><br /><div dir="rtl" align="justify" style="margin-right: 100px; margin-left: 100px; margin-bottom: 10px; line-height: 1.4; font-family: arial; font-size: 10pt;">מִבַּעַד לְדֹק מֶרְחַקִּים – צֶלֶם עָנֹג,<br />נַעַר רַךְ בְּתִלְבֹּשֶת-הָדָר;<br />לֵב-אֱמוּנִים, לֹא נָטַשׁ רֵעַ בַּצָּר.<br />וּבַקְּרָב אָחוֹר לֹא נָסוֹג.<br /><br />וְעָלֶיךָ לָמוּת יוֹנָתָן?... מֶה עָגוּם<br />נְתִיב אָדָם בָּעוֹלָם הַזּוֹעֵם!<br />עַל כֻּלָּנוּ בִּמְחִיר הַחַיִּים לְשַׁלֵּם<br />אֶת מְעַט הַדְּבַשׁ הַטָּעוּם.<br /><br /><font size="1">סוף תרפ"ח</font></font></font></div> http://byfeed.livejournal.com/1402.html public http://byfeed.livejournal.com/1095.html Sat, 21 Feb 2004 09:47:40 GMT http://byfeed.livejournal.com/1095.html <div dir="rtl" align="center" style="margin-right: 100px; margin-left: 100px; font-family: arial; font-size: 14pt;"><b><font face="arial" size="4">שירה</b><br><font size="-1">מאת <a href="http://benyehuda.org/gnessin/" target="_blank"><i><b>אורי ניסן גנסין</b></i></a></font></div><br /><div dir="rtl" align="center" style="margin-right: 100px; margin-left: 100px; margin-bottom: 10px; line-height: 1.4; font-family: arial; font-size: 9pt;">(1913–1881)</div> <br /><div dir="rtl" align="justify" style="margin-right: 100px; margin-left: 100px; margin-bottom: 10px; line-height: 1.4; font-family: arial; font-size: 10pt;">אֲנִי תָּעִיתִי עַל פְּנֵי שָׂדוֹת<br />עִם הַדְּמָמָה בֵּין עַרְבָּיִם,<br />חֲלוֹמוֹת מֵתִים נָדִים, נָעִים,<br />דּוּמָם יֶהְגּוּ אַךְ נְכָאִים.<br />אֲנִי תָּעִיתִי עַל פְּנֵי שָׂדוֹת<br />עִם הַדְּמָמָה בֵּין עַרְבָּיִם.<br /> <br />דְּבַר-רָז לִי הוֹגָה נַפְשִׁי<br />בְּאֹדֶם עַנְנֵי עַרְבָּיִם.<br />בְּעָבֵי-אֹדֶם יְגוֹן-עַרְבַּיִם<br />תֶּחֱזֶה נַפְשִׁי רַק רְפָאִים,<br />תֶּחֱזֶה חִוְרִים קְהַל-רְפָאִים,<br />דְּבַר-רָז לִי הֶעֱצִיב נַפְשִׁי<br />בְּאֹדֶם עַנְנֵי עַרְבָּיִם.<br /><br />חֶרֶשׁ גָּוַע קוֹל זְעָקָה<br />בְּחֹרֶשׁ צֶאֱלֵי-פָז עַרְבָּיִם,<br />בְּחֹרֶש צֶאֱלֵי-פָז עַרְבָּיִם<br />אֹשֶׁר-אֱנוֹשׁ יָרִיד, יָהִים.<br />גַּלְמוּד אֹשֶׁר יָרִיד, יָהִים.<br />חֶרֶשׁ גָּוַע קוֹל-הַזְּעָקָה<br />בְּחֹרֶשׁ צֶאֱלֵי-פָז עַרְבָּיִם.<br /> <br />אֲנִי תָּעִיתִי עַל פְּנֵי שָׂדוֹת<br />בִּשְׁעַת-דְּמָמָה בֵּין עַרְבָּיִם.<br />בִּשְׁעַת-דְּמָמָה בֵּין עַרְבָּיִם<br />אֹשֶׁר אָיִן, רוּחוֹת מֵתִים<br />יִתְעוּ, יִשְׂאוּ קוֹל נְכָאִים.<br />אֲנִי תָּעִיתִי עַל פְּנֵי שָׂדוֹת<br />עִם הַדְּמָמָה בֵּין עַרְבָּיִם.</div><br /><div dir="rtl" align="justify" style="margin-right: 100px; margin-left: 100px; margin-bottom: 10px; line-height: 1.4; font-family: arial; font-size: 8.5pt; border-top:1px solid gray;"><b>הערה:</b> השיר הזה שלא נדפס עדיין, נכתב רוסית בידי א"נ גנסין, בכוונה לתתו בפי גיבורה אחת בסיפור שעלה בדעתו לכתוב. התרגום לעברית נעשה בידי א' הופנשטיין.</font></div> http://byfeed.livejournal.com/1095.html public http://byfeed.livejournal.com/809.html Mon, 16 Feb 2004 17:32:14 GMT http://byfeed.livejournal.com/809.html <div dir="rtl" align="center" style="margin-right: 100px; margin-left: 100px; font-family: arial; font-size: 14pt;"><b><font face="arial" size="4">העששית העשנה</b><br><font size="-1">מאת <a href="http://benyehuda.org/brenner/"><i><b>יוסף חיים ברנר</b></i></a><br /><br />(1921–1881)</font></div> <br /><br /><div dir="rtl" align="justify" style="margin-right: 100px; margin-left: 100px; margin-bottom: 10px; line-height: 1.4; font-family: arial; font-size: 10pt;">ברוסיה היה מורה לשון הקודש ועסקן ב"הגנה העצמית"; בניו-יורק נעשה לאופה.<br /><br />היא נשארה שם עם ילדה והיונק אשר בכפיה.<br /><br />הוא כותב לה: "רעיתי היקרה, הימים רעים, שכר-האדם לא נהיה, נופלים בחוצות מרעב, לא טוב אפילו למי שהוא אומן רגיל ומובהק, ומכל שכן לטירון כמוני. מסתמא יבואו ימים טובים מאלה, צריך לקוות, לעת-עתה התחזקי".<br /><br />היא מתחזקת, נוטלת את היונק אשר בכפיה (אל חזה אינה מרבה לקרב אותו, מפני שאין מה לתת לו משם) וסובבת על פתחי המכרים האחדים עם פּאפּירוסים למכור להם.<br /><br />היא היתה משלחת את הילד במקומה. הוא כבר בן שמונה וחכים. אביו לימדהו אפילו כבר את השפה על פי השיטה הטבעית, והוא בוודאי יכול להיות לה לעזרה, אלא דא עקא, שהילד מוטל על הערש וממנה לא יזוע.<br /><br />בעוד שהיה <b>הוא</b> אתה והם התגוררו בחדר המיוחד, המרווח, היה גם הילד עליז וחלים; עדין היה ופיקח, אבל עליז וחלים; על הכל שאל, הכל רצה לדעת, את הכל סקרו עינו המאירות, אבל עליז היה וחלים. אולם משעה שבאו אל העליה הצרה הזאת, בשכר שני שקלים לשבוע, משעה שהכניס <b>הוא</b> אותם הלום בדמעות יום אחד לפני נסעו – היה את הילד מצב אחר.<br /><br />בכלל נשתנה <b>הכל</b> מאז לכתו. כלי הבית – מהם נשברו ומהם עברו וחלפו לידיים אחרות. נשארו: מיטת העץ החלקה והעששית שעל אדן-החלון. והנה העששית ניצבה זו, עם הגולה הלבנונה שעליה, נהיתה גם לעקשנית כל-כך, למטרידה כל כך, לעשנה כל כך...<br /><a name="cutid1"></a><br />מתחילה נתקצרה הפתילה, עד שבכדי שתידלק צריך היה למלאות את כל העששית נפט. נקל לומר: למלאות מדי לילה בלילה את כל העששית נפט – כאילו נפט אין לו מחיר ובידים יוקח. ברם אחר-כך הורע העניין עוד יותר ויותר, עד שגם מילוי הנפט לא הועיל ולא הועיל.<br /><br />העליה הקטנה מלאה עשב-קטב. חצאי דמעות הולכים ונתלים בריסים, ומשם לא ילכו הלאה... ביום אין היא זוכרת את השייכות שבין העשן ובין מחלת הילד, אבל בנשפים... בנשף, אלמלא יראה היתה להישאר בחשיכה, היתה מפוצצת את העששית הלזו לרסיסים דקים מן דקים, עד שזכר לא ישאר לה. בעלת "להכעיס" כזו! רוצחת כזו! מחבלת היא את הילד.<br /><br />אלמלי היה <b>הוא</b> כאן... הוא, אולי, היה מנקה את המכונה הקטנה והיה הכל בא על מכונו. הוא היה אמן לכך. חלולי המכונה הקטנה אטומים, אטומים... היא – אישה; היא הלא אינה יכולה להתמכר למלאכות כאלה בשעה שאין לה אפילו רגע אחד פנוי והיונק על ידיה...<br /><br />משונה הדבר... היא כתבה לו לפני ימים אחדים מכתב ארוך, כתבה לו על הכל, התייעצה אתו על הכל, הודיעה לו, לכאורה, את הכל: שאינה מסיקה את התנור זה שבועות הרבה, שאינה מבשלת כלום, שחיים-מנדיל קרובם העושה בורית מתעקש ואינו משלם את החוב (אשתו מסיתה אותו!), שהילד חולה ואין בכוחו להביא לה עזרה פורתא, שהיונק אבעבועות עלו לו בפניו... ועל זה, על <b>העיקר</b>, על העששית האשמה בכל, בכל – על זה לא כתבה לו. דבר משונה!<br /><br />חצאי הדמעות עוברים את הריסים. אצבעות מלוכלכות בנטפי נפט, בפיח-המכונה, באוּדי פתילה עשנים... עורה צפד. היא מתייאשת מזה, מניחה את המנורה דולקת, עשנה, עוזבת את הילד על המיטה הבלתי-מוצעת, משנסת את מתניה, מכסה את דבר הפאפירוסים עמוק בחובה, שלא תכיר בזה עין החוק האוסר, חוטפת את התינוק ורצה אל חיים-מנדיל העושה בורית ומשם לשאר קוניה.<br /><br />בדרך נעשה ברי לה, שהילד לא יעזור לה שוב... לשוא כל התקוות... אימתי ירחם יושב שמים, אימתי?<br /><br />היא רצה ושיורי העשן בגרונה. והיא נזכרת בעששית... בפתילה הקצרה.<br /><br />פתאום ומבלי משים מפנה היא את ראשה, אבל עליתה אינה נראית מרחוק; נעלמה...<br /><br />בחשיכה מסתכלת היא באבעבועות שעל פני התינוק ובחשיכה תאיר לה המלה: גזירה...<br /><br />והיא מבינה שהכל גזירה, גזר-דין, שהעששית גזר-דין, העשן המחניק גזר-דין, גזירה מן השמים. הכל היה טוב ועלול לתיקון אלמלא העששית, אלמלא הגזירה. העששית, רק העששית – היא הכל. אילו היה הוא כאן והיה מתקן... אבל אין תיקון, אין תיקון למנורה. אין מנוס ממנה. היא תעמוד נצח על אדן-החלון. תעמוד ותעשן. הפתילה – זוהי רק תואנה. ואפילו אלמלי היתה לה פרוטה והיתה קונה עכשיו פתילה אחרת, פתילה ארוכה, טובה – איזו תרופה בזה, איזו תרופה, אם העששית נשארת, ואדם אין שיתקנה, שיתקן את העששית? --</font></div> http://byfeed.livejournal.com/809.html public http://byfeed.livejournal.com/431.html Fri, 13 Feb 2004 23:59:08 GMT http://byfeed.livejournal.com/431.html <div dir="rtl" align="center" style="margin-right: 100px; margin-left: 100px; font-family: arial; font-size: 14pt;"><b><font face="arial" size="4">כהן בבית-הקברות</b><br><font size="-1">מאת <a href="http://benyehuda.org/frischmann"><i><b>דוד פרישמן</b></i></a></font></div><br /><br /><div dir="rtl" align="justify" style="margin-right: 100px; margin-left: 100px; margin-bottom: 10px; line-height: 1.4; font-family: arial; font-size: 10pt;">איש לבֶן-פָּנים ועצוב-רוח עומד עתה לפני עיני רוחי כמו חי.<br /><br />לפנים בישראל נקרא האיש בשם דוד יעקב קוהן (כהן) ועתה קראו לו פרידריך יַקּוּבִּי קוֹנְרַד בּוֹנֵיפִצִּיּוּס. – אכן על שנוי השם אמרו תמיד, כי סגֻלה הוא לאנשים חולים להחלימם ולרפאותם, אבל את האיש הזה דִכּא שנוי-השם וַיַּשְׁפִּיתֵהוּ לעפר-מות...<br /><br />הן זר מעשה איש כזה ותולדות חייו נכריות! לפנים ישב דוד יעקב כל הימים וגם הלילות בבית-המדרש ויהי לבן-פנים ועצוב-רוח מעודו, ולא יָדע כמעט בשכבו ובקומו. רבותיו אמרו עליו תמיד, כי כשרונות מיוחדים אין לו – והוא לא יָדע ולא שת לבו לדבר הזה; רבותיו אמרו עליו, כי גם חכים לא יתקרי וגם רבי לא יהיה עד עולם – והוא לא שמע ולא הבין. ואולם מתמיד היה היושב לפני אדני וקורא אליו תמיד, תחת אשר לא היה מן המתמידים, אשר אדני קורא אליהם. וגם הרקחות והטבחות, אשר באו יום יום לפני הַדַּיָּן, לשאל את שאלותיהן, הביטו בו ותאמרנה עליו, כי שערות ראשו הצהובות יפות מאד – והוא לא שמע; ופאותיו סלוּלות ועשוּיות שְׂבָכִים כמעשה השְׂבָכָה אשר על החלות – והוא לא ידע. וגבה קומתו חסון כמו לולב גדול – והוא לא שת לבו אל כל זאת, ויהי מתמיד כבראשונה; את פאותיו סִלסל תמיד ביד חזקה ובכֹח עצום עד מְרָט שֵׂעָר, ואת שכמו הֵשַׁח עד היות לו גם גבנון. גם מעיניו הטהורות והבהירות הציצו רוח שפלה ותֻגּת-נפש – והוא לא ידע אף את זאת. ויהי לפיו שָׁמְרָה ועל דל שפתיו נִצְרָה, וגם בדַבּרו היו דבריו מעטים מהתענג ומרֹך, מעצלות ומיראה, והוא עיף ויגע תמיד, נחשל וכושל כל הימים, ועל פניו תלין מנוחת עולמים, אשר לא תסור מעליהם אף רגע. אבל הירח, כי יקר הולך, ואורו, כי יאיר בלילה לא עבות, אז יחוש דוד יעקב, כי נפשו בקרבו צהלה ושמחה מורשי-לבו מלאים על כל גדותיהם; ובהגיע אל אזנו קול צפור שוררת בבקר מבין עפאים או עָגור מצפצף על פנת גג, ורוח על פניו כי יחלוף מִסֵּתר ערוגות השושנים אשר בגן, לבוא אל קרבו כמו שיח סוד קודש, להשכיר אותו ולדַכּא את בתי-נפשו, אז ירעד בגילה כמעט רגע ודמעות תפַכּינה מבבות עיניו – והוא לא יבין ולא יחוש בבכיָתו ולא יֵדע כי לדברים כאלה יקראו אנשים משכילים כמונו „התפעלות” או „דמיון” או „הזיה”; ואיש אין בעירו הקטנה, אשר תהיה לאֵל ידו להבין את כל אלה ולהבינם גם לו ולהשכילו; והיה אם נפתחו שערי-הדמעות עדי רגע, והבינו כל היושבים, כי הכאב מַציק לנער, ויחזקאל הבחור „היודע הכל” אמר, כי בלי ספק הוא כואב את אחת מִשִּנָּיו הלבָנות והוא בטלן ומטבעו איננו סבלן, ויחרו אותו רגע בדברים, ואחרי-כן שבו אל עבודתם עבודת הַקֹּדש.<br /><br />מה יש לי עוד חדשה לדַבֵּר באיש אשר כזה? אכן נפלאים הם החיים ונפשנו לא יודעת.<br /><a name="cutid1"></a><br />אם בדרך אחד ילך האדם להִסָּתר מפני הטבע והדר גאונו, ועלה אליו הטבע בשבעה דרכים, להביאו ביד חזקה ובזרוע נטויה אל מחוז חפצו זה, אשר בחר לו. יש אשר בתוך הגן בין ערוגות המטָּעים יעלה הצמח מן הארץ והוא לא יוליד ולא ישא פרי, עד אם בא הרוח והביא עמו בכנפיו מעט אבק מאבקת צמח כמוהו, הנטוע מעבר לים-אוקינוס באחת מארצות אמריקה – מי הורה דרך לרוח להביא אל הצמח את בן-גילו מכנף ארצות תבל ומאיי-ים הרחוקים? ואת הרוח מי הורה דרך לחדור לתוך נער רפה-ידים ורפה-רוח ולבוא אל לב דוד יעקב עד היותו בו לתחיה? ספר קטן מצא הנער, ועל פיו הגָה מן המסלה, אשר היתה לו בראשונה, כי מצא כתוב בספר הזה דברים רבים נפלאים ונשגבים, גדולים ונעלמים, אשר הרגיש אותם תמיד ולא יָדע לקרוא אותם בשם, ופתאום קמו ויחיו כל הדברים הזרים והנפלאים ההם בקרבו, ותהי להם צורה ותמונה. – ושם הספר הקטן הזה: „שירי בת ציון”.<br /><br />למן היום ההוא והלאה היה הספר לנביא לו; דוד יעקב יהרהר הרהורים, והספר יעננו בקול בקרב לבו; דוד יעקב יהגה ויחזה חזיונות, ואת כל הגיונותיו וחזיונותיו ימצא כתובים בדיו שחורה ומפורשים היטב בתוך הספר; וגם כי יהיה לו דבר קשה מדברי הגיונותיו ודמיונותיו, אשר יהגה בסתר לבו וידמה במעמקי נפשו, והוא לא ידע ולא יבין אותו, אז יהיה לו ספרו לאוּרים ותֻמים, לשאול בו, ועל פיו יבין את משאת נפשו ואת חזיונותיו; כי על-כן ישוה את הספר הזה לנגדו תמיד גם בהקיץ וגם בחלום. אז נהפך לבו בקרבו פתאום והוא לא ידע מה נעשה בו –<br /><br />מה זאת „אהבה”? מי יערוב עֲרֻבָּה לפניו כי הוא איננו „אוהב”?...<br /><center><br /> „הֲלֹא הִיא הָאַהֲבָה רָאמוֹת^{<a href="#foot1">1</a>} עוֹלֵלָה!<br /><br />הִיא גַם בָּאָדָם מֵחֹמֶר יִקָּרֶץ,<br /><br />רוּחַ וָנֶפֶשׁ אַךְ הִיא בוֹ חוֹלֵלָה;<br /><br />הִיא טוּב שָׁמַיִם לוֹ נָתְנָה עַל-אָרֶץ”.</center><br /><br /> מה זאת האהבה, אשר עליה יֵאָמר כי היא מַלל תמלל וכי ראמות עוֹלֵלָה? האם לא נבצרה המזמה הנפלאה הזאת גם ממנו? אם נתון תתן גם לו טוב-שמים על ארץ? והנפש איה איפה היא, אשר עליה יוכל לחשוב כי אוהב הוא אותה או כי אותו היא אוהבת? – אמת היא, כי שתים ושלש פעמים דִבּר פיו את דבורה מלכה בת השוחט, אבל מידי דַבּרהּ אליו לא עוללה אהבה ראמות, והנערה לא נתנה לו טוב-שמים על ארץ, כי אם לחם וחמאה וגבינה נתנה לו על טבלא של עץ, אחרי כי „יומו” היה, אשר אכל שם את ארוחת-הבּקר – ומה לו ולה? ומדי חשבו בה זָכר גם את רבקה בת החזן וידע כי גם בה לא בחר לבו, יען כי „רוח ונפש לא היא בו חוללה”; וכן תמו הנערות והוא לא ידע אל מי מהֵנה יפנה. אבל עוד שָׁאֲרָה האחת, והיא לאה היתומה בת אחי הַדַּיָּן.<br /><br />את הנערה הזאת קראו רבנן ותלמידי-החכמים בשם „אמתא דבי רבי”, והיא אדמונית ויפת-עינים, אשר אש תמיד תוקד על לבה ואשר ברעש ובשאון תגַמא את הארץ תחת כפּות רגליה, וכל יצורי גוה יבערו תחתיה מרֹב אונים ומתאוה נסתרה, ומעודה בזה ולעגה בלבה לכל האנשים הרכים והענוגים, הזוחלים על העפר גם מבלי רָמֹס ברגל את הרמש הרומש על הארץ. הנערה גדלה עם התלמידים יחד, ומלאכתה היתה לאפות צפיחיות בדבש בימי הקיץ ולצלות תפוחי-אדמה בלילי טבת הארוכים, וגם ידעה לקרוא בשם את כל השיטות אשר למדו התלמידים לשעתם, אם „ברירה” ואם „חזקה”, אם „תקפו כהן” ואם „שליחות”, ותחי בשלום ובמישור עם כל בני בית-המדרש יחדו; ומכֻּלם הכי-נכבד היה בעיניה הבחור יחזקאל הבא מזדוּנסקה-ווֹלה, על כי בחֹרף האחרון בצלותה את תפּוחי-האדמה במסדרון הבית, יָדע הבחור לכַוֵּן את השעה ולצאת אליה בהיותה לבדה ולהחזיק בה ולהתרפק עליה בידו האחת ולגזול ממנה בידו השנית את כל הצלי אשר הכינה, כי התעלל בה רגע ויברח וימלט על נפשו. – ואת הירח עם ברק אורו שנאה, עקב אשר בא זה להאיר לה בשעה אשר אורו היה לה למותר...<br /><br />מקץ ימים מספר ודוד יעקב יָדע, כי אמלל לבו בקרבו, וכי אוהב הוא אהבה בלי מצָרים את הנערה הזאת בת-השמים.<br /><br />אבל לבו היה קבר לכל דמיונותיו והגיונותיו ולא עברו על דל-שפתיו, ורק כאשר ידע, כי אין רואה ואין שומע, הרהיב את נפשו לגשת אליה, לדַבּר אליה או לשמוע מפיה שתים שלש מלים; והיא כי לא נסה מלפניו, או כי דִבּרה אליו לאמר: „תפוחי-האדמה טובים היום”, „התופינים נמרחו בדבש היטב”, אז אמר העלם בלבו, כי אוהבת אותו גם היא, וכי בחרכי עיניה כתוב דבר האהבה הזאת בּאר היטב ומפורש כראוי; ויהי המעט לו לבקש מלפני אלהיו לאמר: מי יתנני תפוח-אדמה או צפּיחית בדבש, והייתי אני התפוח או הצפיחית, אשר תאחז בו לאה בעצם ידה ואשר תצלני ותאפני במו אש... אבל לאה לא ידעה ולא הבינה את רחשי לבו ולא שָׂמה לב אל כל הצרופים והרמזים ואל כל אשר לִבֵּב לעיניה „הלבן” באחת מעיניו או בשתיהן, ותאכל את תפוחיה ואת צפיחיותיה בתאות-נפש, ולא ידעה כי מעת אשר החל העלם להיות נכוה בגחלתה די לו בקב חרובין וכל אכילה גסה תתעב נפשו. – אז יכתוב דוד יעקב שירים בשעה שעין זר לא תשלוט בהם, וַיָּשַׁר על הירח ועל האביב ועל האהבה ועל תפוחי-האדמה אשר בידי יָפָתוֹ, הדומים אל הכוכבים, ועל השמש והירח ואחד-עשר תפוחי-האדמה, המשתחוים לו, ועוד רוחו לא שככה – ובשעות כאלה ישבה לאה במנוחה או לָמדה מפי אחד התלמידים לדעת מה זה „מטאטא” ומה זה „סַלְסְלֶהָ”, ותדע נאמנה, כי יחזקאל הבחור, בשעה שגזל ממנה את תפוחיה, סלסל אותה, ולמעשהו אשר עשה יקרא פי האדם „סלסול”...<br /><br />אכן האהבה תפתח פֶּה גם לאשר-אין לו, ואז גם אִלם בשיר ירון; כי על-כן לא יתפַּלא עוד איש אם גם דוד יעקב מצא את הדרך אשר ילך בה ואת הדברים אשר ידַבּר.<br /><br /> <br />הירח חותר והולך ברקיע השמים ורוח צח נושב מאפסי השדה. דוד יעקב ולאה עומדים בחצר אל מול פני בית המקוה. לב הנער הומה ומלא על כל גדותיו, ואולם נצרה על דל שפתיו. אבל האהבה תפתח פה גם לאשר-אין לו.<br /><br />– הידעת לאה כי... כי הטהרו פני השמים וגשמים אין עוד?<br /><br />– מאי קן משמע לן? הלא עינים לי לראות, והאויר לא שִׁנּה את טעמו מאז היות „המולד” ועד עתה. – העלם עמד מחריש רגעים אחדים ולא יָדע לשית עצות בנפשו.<br /><br />– וגם הירח יקר הולך ברקיע השמים...<br /><br />– לא דבר חדש הוא; כי על-כן לא העליתי בחדרי בלתי-אם נר אחד.<br /><br />– אל תבוזי ואל תלעגי לי! גם לי לב כמוך. והיה ביום שמעי את הצפור המשוררת...<br /><br />– לא אבוז ולא אלעג, ולקול שיר ישמח לבי גם אני. בשבת שמברכין החֹדש שמעתי את החזן-האורח בזַמרו זמירותיו והוא מצא חן בעיני, ובפרט מצאו חן בעיני הנערים העוזרים אחריו. אבל מדוע תקרע את סגור עיניך, שוטה? לך שכב, דוד יעקב!<br /><br />– הוי, לאה, לוּ ידעת... אבל ברגע הזה חמקה עברה הנערה ממנו, כי שמעו אזניה קול מבית קורא לה, והנער עמד ויבט על-פני הירח. – בלילה ההוא נדדה שנתו ולבו המה כחלילים, וקול בקרבו קורא בכח! אהבה! אהבה! אהבה! הלא באר היטב הגידה לו, כי אוהבת היא אותו, אחרי כי הרבתה שיחה עמו וגם קרֹא קראה לו „שוטה” בלשון חִבּה, וגם דאֹג דאגה לו לצוות עליו ללכת ולשכב, ועוד ועוד; ואף אמנם אמת הדבר, כי הוא הסכל והוא הבער, הוא הפתי והוא השוטה, על כי שאל אותה אם תדע את דרך הירח בשמים, והדבר הזה הלא הוא דבר המובן מאליו; אבל יקרבו-נא הימים הבאים, תתרגל נא הנערה אל אָרחו ורבעו, או אז קרובה ישועתו לבוא וכמו שחר יבָּקע אורו להאיר לפניו את הדרך, אשר כתובים עליו במכתב אלהים: אהבה! אהבה! אהבה!<br /><br />אכן קרבו, באו הימים, ואף גם התרגלה הנערה אל שיחת הנער, ותדע ארחו ורבעו ותקרא לו „שוטה” שבע ביום, ואולם על הדרך הזה לא נמצא כתוב במכתב אלהים: אהבה! אהבה! אהבה! כי אסון ודֶבר, מות וּשְׁכוֹל, מגפה ופגע רע הביאו הימים האלה בכנפיהם... החום עלה על הארץ ויעל עמו את מגפת הכוֹלֵירָה, וַיָּשם שַׁמות בעיר; אבות על בנים מתו ובנות על אמותיהן; כלות מתו על חמותיהן וחתנים מחֻפּתם; בימים ההם מתו במגפת הכוֹלֵירָה בחורים רבים מבני בית-המדרש, בימים ההם מת גם יחזקאל הבחור וגם רבים מן האחרים מתו.<br /><br />וגם אמתא דבי רבי מתה, היא לאה היתומה, בת אחי הדַּיָּן.<br /><br />אבל דוד יעקב לא מת! – היש רחמים בטבע?... הן הֵרַע הטבע לעשות עם המתים, והנה גדלה רעתו זאת שבעתים אשר עשה עם החי הזה אשר הֶחיה! דוד יעקב לא מת, והוא שבע ביום התפלל אל מותו, מבלתי יכלתו למַלט עוד משא חייו, – לאה אהובתו אינה עוד! הירח בלילות רוחץ פעמי רגליו באפיקי רצי כסף; בערוגות אשר בתוך הגן תנץ הגֵיאוֹרגינה כאז וכעתה, והַוֶּרֶד ישלח ריח ויפק לכל עובר כחו וינשא ראשו, וקטורה ישימו כל הפרחים באף האדם והושיטו לו כוס משַׁכּרת, לחדור לו ולעצור בעד נשמת אפו ולהיות לו למחנק לצוארו ולמועקה בלבו; ברדת היער ישלחו עצי האלטו את עליהם הרחבים, ותחתיהם יתלוננו כל כנף רננים וכל צפור נעלסה, ועל בד העץ יעמוד המזַמר להנעים הוד קולו, ואדוּם הצואר יעוף הֵנָה והֵנָה למלא את הרוח שיח סוד קֹדש, אשר לא נדע שחרו ועָצמו, והפַּרְגִּיּוֹת אומרות שירה וקוראות פרק בקול גדול... אבל לאה מתה, לאה איננה עוד, ודוד יעקב עודנו חי ועיניו רואות כל אלה וכָלות! היש רחמים בטבע? אם חנינה יש בשדה-הבריאה ובכל היקום אשר מסביב?<br /><br />אבל רחשי-לבו אלה וכל חזיונותיו והגוּתו לא עברו על דל שפתיו, והרואה אותו לא הכיר בו כל שנוי ותמורה ולא ידע כי מהפּכה גדולה בקרב לבו, ולא הבין את דבר אהבתו ומשאת נפשו בעוד לאה חיה, וגם במותה לא ידע איש את קבורתה, אשר בלבו, ואיש לא הבין את הנעשה בקרבו פנימה, כי כאז וכעתה ישב עוד דוד יעקב אל השלחן מעלות הבּקר ועד הלילה, וגם את השכלתו לא יָדע איש. וגם לוּ יָדע איש, לא הבין לכל המעשה הזה. – אכן דאגה בלב איש תאכל כעָש את כל חמוּדו ודם לבו יהיה לה לכוס רויה, אשר ממנה תשתה בכל פה: הנה כן כשל כֹח הַסַּבָּל ודוד יעקב לא יכול עוד למַלט משא חיים כאלה, כי גָדַל כאֵבו.<br /><br />ראה כי צר לו המקום בבית ולא יכילֶנו עוד הרוח אשר סביביו, ולבּו נשא אותו לצאת החוצה ולבקש לו מנוס מצרתו תחת שמי ה'. – היום היה יום בהיר, ורוח עדנים, רוח קדים חרישית, נָשב בעזובת החֹרש ויחלוף על פני השבלים המלאות אשר בדגן השדה; דוד יעקב הביט במחזה הנהדר הזה ולבו פָחד ורָחב, ושב ורפא לו רגע אחד, וילך אט על פני תלמי השדה ותלתלי ראשו עפו אליו בצד ובכתף. לאן אתה הולך, איש חי מחליו? אנה פניך מוּעָדים, איש אשר פצעיו לא זֹרו ולא חֻבּשו עוד? אל מול פניך נשקף ככר השדה אשר לו יקראו בני ישראל „המקום הטוב” או „בית-עלמין” או „בית-החיים”... חזור לאחוריך, אמלל! האם שכחת, כי כהן אתה? ומה לכהן בבית-הקברות?<br /><br />מה לכהן בבית-הקברות? הוי, שאֵלה נבערה! כל חמודות חייו נקברו שם, שם קֻּבַּר כל מאודו וכל נפשו, כי שם נקברה לאה! – ואף אמנם יָדע הכהן רגע אחד, כי חוטא הוא בִדְרוֹך כף רגלו על מפתן בית-הקברות, ואף גם ידע, כי יש אשר יתָּפש בכף ברגע כרעו על קבר נערה בתולה; ואולם ברגע השני שכח את כל אלה ובשצף סערת רוּחוֹ דָלג על המפתן דרך הפתח הקטן, אשר שם ידרכו הכהנים, ויתנפל על קבר הנערה המתה לרַצות את אבני המקום ולחון את העפר, אשר תחתיו, ועיניו היו למקור מים. – אז עלו על לבו דברי המשורר „כִּי לֹא יוּכַל הַאֲמֵן כָּל דּוֹד כָּל גֶּבֶר, אִם רַעֲיָה מֵתָה וּבְאִבָּהּ נָבֵלָה, כִי לֹא תוֹסִיף לָקוּם מִבְּלוֹת בַּקֶּבֶר”, ויבך הנער עד כי רָוַח לו ועד כי הוסרה כמעט המועקה, אשר העיקה את לבו תחתיה. – האם לא תוסיף הרעיה המתה, אשר נָבלה באִבּה, לקום מבלות בקבר?...<br /><br />וכן יעשה הנער ימים רבים.<br /><br />בלילות תמוז הבהירים ובכל יום ויום, בשעה שהוא יודע כי עין זר לא תשוּרנו, יצא הכהן את פני השדה להתגנב חרש לבוא אל בית-מועד לכל חי, ושם ילין על הקבר וידרוש אל המתה כנפשו שְׂבעה.<br /><br />אכן בא היום המר והרע; דוד יעקב כרע על קבר הנערה כפעם בפעם, ובעוד הוא עושה כה וכה וחבר אנשים אחדים הנה זה בא והם נושאים בכתף גוף ילד מת. אז היתה הצעקה גדולה מאד, בראותם את העלם המתנפל על פני הקבר אשר לנערה, והם טרם ידעו גדולה או קטנה מכל המראות אשר בעולם החזיון והדמיון, והוא עומד מרעיד ודומם ובפיו אין דברים להצדיק את עֲוֹנו. שמע מניה ניחא ליה – חשבו האנשים בלבם.<br /><br />אז תגעש תרעש כל העיר ופה לפה יסַפּר: כהן בבית הקברות!<br /><br />מי יתן לשֶּׂכְוִים האלה בינה לדעת להבדיל בין טמא לטהור? מי יבינם ומי יבוננם לדעת וּלהשכיל את כל פָּרָשַׁת דְּבַר המלחמה, אשר התלקחה בלב נער אמלל כְּסוּי פגעים, ולהבינם, כי יש עולם גם מחוץ לעולמם, וכי יש חזיונות ודמיונות, ויש ספר שירים, אשר על פיו היתה שומה להָנִיא את הנער מאחרי עולמו ואלהיו? מי יתן רגש בלבם לשום כבוד לדאגת איש, אשר בלבו, בסתר, תאכל חמוּדו כמו עָש? – הם אך האחת ידעו, כי נמצא כהן בבית הקברות, כי נער, אשר חשבו אותו תמיד להוגה דעות ישרות, סִלֵּף דרכו ויהי לחוטא, ויהי המעט לו לחַלל כבוד נערות חיות וילך וידרוש גם אל המתות! בעל-תאוה הוא שמחטיא את הרבות! ובעיר קם שאון וכל הקריה הומיה: האחד מֵעיד, כי אמנם סר העלם מן הדרך הטובה זה ימים רבים, והוא בעיניו ראה את אשר הוא עושה, ובא השני וחקרו והוסיף גם הוא, כי יודע הוא נאמנה, אשר חדל הנער להיות מן המתמידים ולבו נפתה בסתר אחרי האפיקורסים והטִמאה; השלישי מעיד, כי נכון היה זה מכבר לעשות תועבה או זִמה אשר לא יעבירנה על שפתיו, ורק באו ציציותיו וטפחו לו על פניו, והרביעי מעיד, כי ראה את הנער בשבוע האחרון בלכתו לשוח בשדה יחד עם הכֹּמר אשר בעיר; החמישי ראה אותו בחלומו בהתחַיבו בנפשו, באמרו מה נאה אילן זה, ואחרי-כן אכל טרפות; והששי ראה את הילדים המתים בכל החטאים ההם – מה אחרית אלה?<br /><br />אז ימררוהו ויִשְׂטמוהו ובעלי-הלשון, אשר בּעיר, שלחו בו את שפתיהם הדולקות, וירדפוהו וידיחוהו בשתי ידים ויצעידוהו למדחפות. בימים ההם חדל גם לחמו בית איש יומו ויכלה גם שארו מעליו מעט מעט; וכאשר הוסיפו לדחוף אותו באף, כן הָלֹך בו רוחו הלך ורפה, וכן החל להאמין בנפשו, כי אמנם כן, אמת נכון כל הדבר, אשר הם אומרים עליו, גדלה רעתו עד מאד וחטאתו צועקת אל לב השמים מן האדמה, אשר שם נקברה לאה, והאנשים האלה הן צדקו ממנו ולא ירשיעו עד-מה באמרם עליו, כי היה לאפיקורס ויצא לתרבות רעה, ואף גם יסור באחרית הימים מעמו ומנחלתו, ללכת לדבקה אחרי אלהי נכר... אז רעדו כל עצמותיו בו רגע אחד. ואולם עוד הפעם נסה העלם להתאמץ ולהתחזק בנפשו פנימה ולברוח מן העיר; אבל רק רגע אחד חשב מחשבה גדולה כזאת ויחדל מהיות עבד משֻׁעבד לרפיון רוחו, וברגע השני והנה חלפה מחשבתו זאת מקרבו ויהי נדכה ושחוח כבראשונה, ומֹרך-לבו ושפלות-רוחו הלכו הָלֹך ורב, וידע מאז והלאה, כי צדקו מרשיעיו ממנו ונבואתם תקום. – בימים ההם החל דוד יעקב לחטוא לעיני כל הקהל ולעשות הרע בעיני האנשים ביד רמה – וברח שפלה.<br /><br />הנה כן יָדע, אשר תשובה אין לו עוד, כי כבר הוטל הגורל, הנעשה אין עוד להשיב, נסתרה דרכו מלפני האלהים, ורק השטן עומד על יד ימינו.<br /><br />בימים האלה התרועע אליו הכֹּמר, אשר בעיר, ויפתח לפניו את שערי-הרחמים, והעלם לבן-הפנים ועצוב-הרוח לא יָדע את אשר הוא עושה, ויתן לו את ידו, ויהי שמח בחלקו החדש... אז קם שאון בעיר וקהל עדת-ישראל יָדע לפתע פתאום, כי ידיו שפכו את הדם הזה, והוא הרשיע מאד מאד, בהדיחו את אחד מבניו בשתי ידים, ולא זָכר, כי עליו לשַׂכּל את ידיו בעשותו מעשה כזה, ובהיות השמאל דוחה תהיה הימין מקרבת; ויחתרו האנשים בכל עת להשיב את השה הנדחה, וילכו ויפיצו עתה לפני הנער מעינות רחמים וחנינה וחסד, ואולם כבר הוחירו מן המועד וידם קצרה מהגיע אליו ולא יכולו... ובאחד הימים, ביום חג בוֹניפציוּס הקדוש, עמד ראש עדת האֶבַנגליים, אוֹטוֹן שוּלצֶה, על טבילת הנוצרי החדש, אשר לא יִקָּרא עוד בשם דוד יעקב קוֹהן, כי-אם אשר יהיה שמו פרידריך יַקּוֹבי קוֹנרַד בוֹניפציוּס... אכן שנוי-השם הזה דִכּא אותו וישפתהו לעפר-מות.<br /><br />מעתה אל עת יבא פרידריך יַקובי אל בית הקברות אשר ליהוּדים לכרוע ולהתנפל על קבר נערה יהוּדיה, והיהודים לא יעצרו בעדו ולא ימנעו אותו מִבֹּא, כי היהודים מכבדים מומרים מעודם.<br /><br />זאת תמונת האיש לבן-הפנים ועצוב-הרוח, אשר יעמוד לנגד עיני כיום הזה כמו חי.<br /><hr><br /><a name="foot1">¹ כתיב אחר ל"רָמוֹת", כלומר גבוהות; מעשים גדולים, אירועים גדולים. [א"ב]<br /> </div></a></font> http://byfeed.livejournal.com/431.html public